פסק-דין בתיק ת"ק 11533-10-12

1.         בפניי תביעה אשר הוגשה ע"י התובעים בגין נזקים שנגרמו, כך לטענת התובעים, לרכב מסוג שברולט שמספרו 16-204-13 (להלן: " רכב התובעים") ע"י רכב הנתבע מסוג מרצדס שמספרו 91-889-69. יצוין, כי במועד התאונה נהגה ברכב התובעים הגב' מעיין גמליאל ( להלן: " הנהגת" ) .

2.         בהתאם לכתב התביעה, ביום 2.6.12 בשעה 11:00 לערך, עת פנה שמאלה רכב התובעים, לפתע חשה נהגת רכב התובעים בחבטה ברכבה.

לטענת התובעים, רכב הנתבע פגע ברכבם תוך כדי ניסיונו הכושל לעקוף את הרכב שנסע מאחורי רכב התובעים, וזאת ללא שימת לב לרכב התובעים, ומבלי שנקט אמצעי זהירות מינימליים (להלן: " התאונה").

3.         מעדותה של הנהגת, עולה, כי נסעה ברחוב הרצל בעיר רחובות ובצומת הרחובות הרצל רמב"ם, ביקשה לפנות שמאלה לרחוב רמב"ם. לטענת הנהגת, היא  האטה  הנסיעה ואותתה לפני הפניה שמאלה, ובתחילת הפנייה - בהתחלה של יצירת הזווית לשמאל - כשעוד הייתה בנתיב שלה, הגיע רכב הנתבע מצד שמאל ופגע ברכבה בחלק השמאלי האחורי.

עוד העידה הנהגת כי הרכב הפוגע היה מסוג ג'יפ, ומאחוריה היה רכב פרטי אחר. לטענת הנהגת, בכיוון שנעה קיים נתיב אחד ממנו ניתן להמשיך בנסיעה ישר או לפנות שמאלה, והנתבע נהג במהירות גבוהה.

4.         הנתבע הגיש כתב הגנה וביקש לדחות התביעה כנגדו.

5.         לטענת הנתבע, ביום 2.6.12 נסע ברח' הרצל לכיוון דרום. לפניו נסע באטיות רכב התובעים אשר היה נהוג ע"י הנהגת. הנתבע אותת על מנת לעקפו. כאשר כבר היה לקראת סוף העקיפה, באופן פתאומי פנתה הנהגת שמאלה ללא כל איתות. הנתבע ניסה "לברוח" הצדה ולעצור וכך אירעה התאונה.

6.         בהתאם לכתב ההגנה, טוען הנתבע, בין היתר, כי הנהגת לא שמה לב לכביש, ופנתה ללא איתות. עוד טוען הנתבע, כי סכום שכ"ט השמאי מופרז וכי ירידת הערך שנקבעה ע"י השמאי - נקבעה קודם תיקון הרכב וללא יכולת להעריך את טיב התיקון שיבוצע בעתיד.

7.         לאור האמור, טוען הנתבע כי נהגת רכב התובעים היא זו שאחראית לתאונה, ולפיכך, כאמור, יש לדחות התביעה.

8.         לאחר שבחנתי את עובדות המקרה, נסיבותיו, ואת חומר הראיות ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, הגעתי לכלל דעה כי במקרה זה האחריות רובצת על שני המעורבים בתאונה, וכל אחד מהם תרם תרומה של 50% לקרות התאונה, וזאת מן הנימוקים הבאים:

9.         מהעדויות של הצדדים המעורבים בתאונה עולה, כי הן הנהגת והן התובע נהגו בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת.

הנהגת ביצעה פניה מבלי שהבחינה כלל ברכב הנתבע כאשר ברור כי אילו הייתה מביטה לאחור היה עליה להבחין ברכבו של הנתבע אשר היה מאחוריה/ לצדה משמאל. גם מהנזק לרכב התובעים  ניתן ללמוד כי מדובר בפגיעה צידית בצד האחורי השמאלי של רכבה, ללא פגיעה מאחור, ולכן איני מקבלת את גרסתה של הנהגת  בעדותה כי הנתבע לא עקף אותה.

בעניין זה יש לציין כי מתמונות רכב התובעים במועד התאונה נראה כי השמשה האחורית של רכב התובעים, הייתה מאובקת, ומלוכלכת מאוד, באופן אשר הפריע את שדה הראיה של הנהגת לאחור, וכן הייתה תלויה על השמשה האחורית בצדה השמאלי מודעה אשר גם היא הפריעה לשדה הראיה לאחור - ת/4.

כשנשאלה הנהגת בעניין שדה הראיה שהיה לה עובר לתאונה השיבה כי בנתיב הנגדי (מולה) לא היה רכב שהפריע לה (פרוטוקול, עמוד 4, שורות 4 - 5).

חוסר זהירותו של הנתבע בא לידי ביטוי בכך שהוא נסע במהירות שלא תאמה את תנאי הדרך ולא שם לב מבעוד מועד בתחילת פנייתה של הנהגת שמאלה.

10.        הנהגת ביצעה פניה שמאלה אך גם לפי עדותה הביטה רק לנתיב שממול, ולא הביטה לאחור לבדוק אם פנייה זו אפשרית, כך לא הבחינה ברכב הנתבע, ומשלא היה סיפק בידו לעצור למנוע התאונה, בשל כך כי לא נסע במהירות המתאימה לתנאי הדרך - נגרמה התאונה כאמור באחריות משותפת של שניהם (ראה גם פרוטוקול, עמ' 6, שורות 31 - 24, ועמ' 7, שורה 1).

11.        על הנהגת היה לבדוק בטרם החלה בפניה שמאלה (בנטייה שמאלה) אם אין רכב אחריה. העובדה כי התאונה אירעה בסמוך לאחר תחילת הפניה מעידה על כך שרכבו של הנתבע כבר היה קרוב ולכן היה עליה להימנע מלבצע אותה פניה אשר ביצעה בפועל.

12.        הנהגת אמנם טוענת כי אותתה לפני ביצוע הפניה לשמאל. אין להוציא מכלל אפשרות שאכן הנהגת אותתה לפני ביצוע הפניה לשמאל, ברם, נוהג זהיר ברכב אינו יוצא ידי חובה רק על ידי מתן איתות אלא עליו להמשיך ולבדוק - גם לאחר מכן - אם הפנייה לצד זה או אחר אפשרית מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

13.        לאור הנימוקים אשר פורטו לעיל, עולה שאכן העובדות והנסיבות מצביעות על אחריות שני המעורבים בתאונה ובשל כך קבעתי כי יש לייחס לכל אחד מהם אחריות בשיעור של 50% ובהתאם לחלקם באחריות זו, על הנתבע לפצות את התובעים.